ר"ן על ביצה ה׳

« ר"ן על ביצה ד׳ ע״ב ר"ן על ביצה ו׳ ע״א »

1 וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִים אֶת הָעֵדִים אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה.

2 וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ, וּלְמָחָר קֹדֶשׁ.

3 אָמַר רַבָּה: מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ, בֵּיצָה — מוּתֶּרֶת. דִּתְנַן: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כׇּל הַיּוֹם.

4 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בֵּיצָה אֲסוּרָה! אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי רַב וּשְׁמוּאֵל?!

5 וּלְרַב וּשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! לָא קַשְׁיָא: הָא לַן, וְהָא לְהוּ.

6 וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ — בֵּיצָה אֲסוּרָה. מַאי טַעְמָא: הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, וְכׇל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן — צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

7 אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּכְתִיב: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״, וְאוֹמֵר: ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״.

8 וְתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד לְכׇל צַד. וְזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ: עֵלַת מִן הַצָּפוֹן, וְעַקְרַבַּת מִן הַדָּרוֹם, לוֹד מִן הַמַּעֲרָב, וְיַרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.

9 וְאָמַר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָה טַעַם — כְּדֵי לְעַטֵּר שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּפֵירוֹת.

10 וְתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרַח לוֹד בְּצַד כְּפַר טָבִי,

11 וּבִקֵּשׁ לְהַפְקִירוֹ לַעֲנִיִּים. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כְּבָר נִמְנוּ עָלֶיךָ חֲבֵרֶיךָ וְהִתִּירוּהוּ. מַאן חֲבֵרֶיךָ — רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.

12 טַעְמָא דְּנִמְנוּ. הָא לָא נִמְנוּ — לֹא.

13 מַאי ״וְאוֹמֵר״? הָכִי קָאָמַר, מִכְּדֵי כְּתִיב ״הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה״, ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן — צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

14 וְכִי תֵּימָא: לְמִצְוַת עוֹנָה הוּא דַּאֲתָא. תָּא שְׁמַע: ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״.

15 מִכְּדֵי כְּתִיב: ״גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא״, ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹבֵל״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן — צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

16 וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא — תָּא שְׁמַע כֶּרֶם רְבָעִי, וְהָא כֶּרֶם רְבָעִי דְּרַבָּנַן, וְקָאָמְרִי לֵיהּ: כְּבָר נִמְנוּ עָלֶיךָ חֲבֵרֶיךָ וְהִתִּירוּהוּ.

17 וְכִי תֵּימָא: בֵּיצָה נָמֵי, אִמְּנוֹ עֲלַהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְשַׁרְיוּהָ. כִּי אִמְּנוֹ — אַעֵדוּת, אַבֵּיצָה לָא אִמְּנוֹ.

18 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַטּוּ בֵּיצָה בְּמִנְיָן מִי הֲוַאי? בֵּיצָה בְּעֵדוּת תַּלְיָא מִלְּתָא. אִתְּסַר עֵדוּת — אִתְּסַר בֵּיצָה, אִשְׁתְּרַי עֵדוּת — אִשְׁתְּרַי בֵּיצָה.

19 רַב אַדָּא וְרַב שַׁלְמָן, תַּרְוַיְיהוּ מִבֵּי כְלוֹחִית, אָמְרִי: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מַאי טַעְמָא — מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא אָכַלְנוּ בֵּיצָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי? הַשְׁתָּא נָמֵי נֵיכוֹל. וְלָא יָדְעִי דְּאֶשְׁתָּקַד שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן, וְהַשְׁתָּא קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא.

20 אִי הָכִי, עֵדוּת נָמֵי לֹא נְקַבֵּל, מַאי טַעְמָא — מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא קִבַּלְנוּ עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, הַשְׁתָּא נָמֵי נְקַבֵּל!

21 הָכִי הַשְׁתָּא! הָתָם עֵדוּת מְסוּרָה לְבֵית דִּין. בֵּיצָה לַכֹּל מְסוּרָה.

22 רָבָא אָמַר: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מִי לֹא מוֹדֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁנּוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ?

23 וְאָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהָנֵי תְּלָת, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.

פירוש ר"ן על ביצה ה׳

1 בש"א לא יטול אדם מן הגוזלין ביו"ט אלא א"כ נענע מבעו"י. ולא סגי בהכנה בדבור בעלמא ומוקי לה בגמ' דף י. בבריכה ראשונה וטעמא דב"ש משום דילמא חייס עליהן בתר דשקיל להו לפי שדרך להניח יוני בריכה ראשונה עם אמן ונמצאת הכנתו מאתמול בטעות והא מטלטל מידי דלא חזי ליה אבל משנענע בהן מבעו"י ולא חייס עלייהו תו ליכא למיחש:

2 אבל מטהו מחלון לחלון. באותו שובך עצמו שכן דרך להיות בו מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן:

3 וב"ה אומר עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ובהכי נפקא להו מתורת מוקצה ולא חיישי ב"ה לאימלוכי ומיהו אמר בגמרא דדוקא באומר זה וזה אני נוטל אבל באומר מכאן אני נוטל למחר לא סגי דאע"ג דה"ל למשרייהו כי האי גוונא משום ברירה אפ"ה חיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקיל שמנים ונמצא שטלטל אותם שלא הזמין א"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי לאימנועי משמחת יו"ט ולפיכך צריך שיאמר מעיו"ט זה וזה אני נוטל שמאחר שאינו מקפיד למשמש בהן כבר נמלך עליהן בדעתו בין שיהו שמנים בין שיהיו כחושים ולא אתי לטלטל ולמשבק ומיהו כי אמר דמהני זימון דוקא במדדין אבל במפריחין לא דהא אמר בפרק אין צדין דף כד. הצד יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחין ובבירות חייב:

4 אבל בסולם של עלייה ד"ה אסור. משום דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך שהיה דרכן להטיח בהן טיט בגגותיהן ומוכח בגמרא דאפי' ההטוי מחלון לחלון אסור:

5 מתני' זימן שחורים ומצא לבנים. אמר בגמרא פשיטא ומפרשי' לה:

6 שנים ומצא שלשה. ואינו מכיר את המוכנין כולן אסורין דע"כ איכא חד מעלמא שאינו מוכן דמיערב בהו וליכא למשרינהו משום דחד בתרי בטיל דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ועוד דכל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל:

7 ג' ומצא שנים מותרין. דאמרי' האחד הלך והשנים נשארים ולא אמר הואיל והאחד הלך כן הלכו השנים ואלו אחרים הן ולא מיבעי בשאינם מקושרין דמבעי לן למימר הכי אלא אפי' בגוזלות שהניחם מקושרים ובא ומצאן שאינן מקושרין הואיל ומנתחי אהדדי ואורחייהו בהכי אמרי' דהני אינהו נינהו וחד מנייהו אזל לעלמא וכדמתרץ לה רב אשי בגמ':

8 בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין. כגון שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן ובתוך הקן לא מצא כלום:

9 ואם אין שם אלא הן. אלא הקן שזימן מותרין ומוקמינן לה בגמרא במדדין דליכא למיחש דאתו מעלמא אבל במפריחין אפילו פריחה מועטת כל היכא דאיכא למיחש דילמא אתו מעלמא אסורין:

10 גמ' קמ"ל דהנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו. דקי"ל כרבי חנינא דאמר דף י: רוב וקרוב הלך אחר הרוב:

11 ויוני הרדיסאות. על שם מקומן נקראים כן וי"א על שם הורדוס שגדלן בביתו:

12 מפני שהן ברשות אדם. ולא מחסר הכנה דדעתו עליהן:

13 מתני' אין נוטלין את העלי. דף עב וכבד שכותשין בו את החיטין לטרגיס וטיסני וקסברי בית שמאי דאע"ג דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר בהא אסור משום דדמי לעובדין דחול ובית הלל לא חיישי להכי:

14 אין נותנין את העור. שהופשט ביום טוב:

15 לפני הדורסן. לא ישטחנו במקום דריסת הרגל שנמצא מתעבד על ידי דריסה:

16 לא יגביהנו אא"כ יש עמו בשר. משום דלא חזי לגמרי למיזגא עליה:

17 וב"ה מתירין. משום שמחת יו"ט דאי לא שרית ליה לא שחיט וכדאמר בגמ' בסמוך דף יא: דמני לה עולא בהדין ג' דברים שהתירו סופן משום תחילתן וא"ת דהכא משמע דעור אסור לטלטלו אי לאו משום תחלתן ואילו בפרק במה טומנין דף מט. תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ולא מפליגינן התם בין עבודין לאין עבודין אלא לענין טומאה בלבד אבל לענין שבת לא ותנן נמי בפרק כל כתבי הקודש דף קכ. פורסין עור ע"ג תיבה ומגדל כדי שלא יאחז בהן האור אלמא דעור שרי לטלטולי ותירץ ר"ת ז"ל דהתם ביבשין דחזו שפיר למיזגא עלייהו והכא בלחין שאינן ראוין להשתמש בהן אלא מדוחק וכן נמי ההיא דאמר התם דף קטז: אם נטלטל תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר דמשמע דבלאו בשר אסור היינו טעמא מפני שהוא לח:

18 גרסינן בגמרא דף יא. בש"א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין ובה"א מוליכין זה אצל זה. פירוש ואפי' דרך רה"ר ואע"ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפ"ה שרי משום דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו היא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפי' אפשר לעשותו מעיו"ט דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד:

19 אבל לקדירה דבעי מליחה טפי לא. אמר בגמרא דאפי' לצלי כעין קדירה כגון אדם שמולח צלי שלו קרוב למליחת קדירה שלו אסור:

20 אין מולחין את החלבים. כדי שלא יסריחו דמולח מידי דשייך ביה עבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד ונסתפק הראב"ד ז"ל כי היכי דשרינן גבי עור למלוח עליו בשר לצלי אי שרינן הכי בחלבים ומשמע ליה דאסור שמתוך שאין דרך למלוח על החלבים מחמת איסורן מוכחא מילתא דלעבדן קא עביד:

21 מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת. דחד טירחא לכולהו:

22 מערים. לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה חביבה לי לאכלה היום וחוזר ומולחה ואע"ג דאמרינן לקמן גבי מי שלא הניח ערובי תבשילין ובשל בהערמה דף יז: דקנסינן ליה טפי ממזיד התם היינו טעמא לפי שפשיעתו גרמה לו פסידתו שהיה לו להניח ערובי תבשילין אבל הכא כיון שההפסד בא לו מחמת יום טוב התירו לו להערים ולפיכך אמרו בירושל' גבי עור דמלח הכא ומלח הכא עד דמלח כוליה לפי שההפסד בא לו מחמת יו"ט ולא מחמת פשיעתו:

23 מתני' אין מסלקין את התריסין ביו"ט. מפרש בגמרא תריסי חנויות שהן כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות בקרקע. ותריסין הן דלתות החלונות של חנויות שסוגרין בהן את החלונות בלילה ומסלקין אותן ביום ונותנין אותן לפניהן ושוטחין עליהם תבלין למכור לרבים וביו"ט מותר ליקח מחנוני המכירו ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח וב"ש אסרי אפילו סלוקן אע"פ שאין להם ציר אלא באמצע גזירה אטו יש להם ציר מן הצד כדפרשי' בגמ' משום דס"ל לב"ש דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב"ה לא גזרי ולהכי שרי אף להחזיר וחזרה ודאי שלא לצורך היא ואע"ג דאמרינן אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אפ"ה איכא למיגזר ציר באמצע אטו ציר מן הצד וציר מן הצד בדבתי שמא יתקע וחייב משום מכה בפטיש אלא בחנויות הוא דשרו ליה משום תחלתן כדאמרי' בגמרא ובגמרא רמו הא מתני' דב"ש אזלי בה לחומרא וב"ה לקולא אמתני' דהשוחט חיה ועוף ביו"ט דאזלי בה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ואמרי' דמוחלפת השיטה כלומר דחדא מינייהו מתהפכת ולפיכך כתב הר"ז הלוי ז"ל אנו תמהין על רב אלפסי ז"ל היאך פסק בחזרת תריסין כב"ה לקולא וכתב מתניתין דהשוחט כצורתה בלא חלוף ובגמ' רמינן להא אהדדי ומפרקי' הפוך חדא מקמי חברתה ע"כ אבל הרב אלפסי ז"ל הביא לשתיהן כצורתה משום דמשמע דאיהו גריס כמקצת נוסחי דגרסי עלה דההיא דילמא לא היא ע"כ לא אמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל התם לא ולפי גירסא זו לא מתהפכה חדא מינייהו:

24 גמ' אבל דבתי לא דכיון דברשותיה נינהו. כלומר שאותן תיבות עומדות בתוך הבית פתח ולא אתי לאמנועי שאינו ירא להניח אותן תיבות פתוחות:

25 ובשיש להם ציר מן הצד כ"ע ל"פ דאסור. לב"ש משום דס"ל יש בנין בכלים ולב"ה גזירה שמא יתקע ציר מן הצד:

26 ציר היינו ידות לשני ראשי הדף דסותמין בו חלון החנויות כמו שעושין לדלתות הבית:

27 ושאין להם ציר כל עיקר כ"ע ל"פ דשרו. דליכא למיחש בהו לא משום בנין ולא משום שמא יתקע:

28 כ"פ בשיש להם ציר באמצע ב"ש סברי גזרינן משום ציר מן הצד. דכיון דמן הצד אסור מדאורייתא דסבירא ליה לבית שמאי יש בנין בכלים גזרינן באמצע אטו מן הצד:

29 ובית הלל סברי לא גזרינן. דכיון דמן הצד גופיה לא מיתסר אלא משום שמא יתקע לדידהו דס"ל דאין בנין בכלים לא גזרינן באמצע דלא שייכי בהו תקיעה אטו מן הצד ומיהו דוקא בתריסי חנויות משום שמחת יו"ט אבל להחזיר בדבתי אפי' כה"ג גזרינן:

30 שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן עור לפני הדורסן. דאי לא שרית ליה מימנע ולא שחיט:

31 וחזרת רטיה במקדש. לכהן שלקה בידו וצריך לעבוד עבודה וצריך ליטול רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה מחזיר הרטיה לאחר העבודה דאי לא שרית ליה להחזיר לא שקיל ליה מעיקרא:

32 מתני' אין מוציאין לא את הקטן. למולו או לטיילו:

33 גמ' אבל אבנים וכיוצא בהן אפי' ב"ה אסרי'. פי' דכי אמרי' דף יב. מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך היינו דוקא בשיש בה קצת צורך כגון קטן למולו או לטיילו בחוץ דאיכא משום עונג יו"ט או ס"ת לקרות בו ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל והוא הדין לכלים בכה"ג נמי הוא שיש בהם צורך ליום קצת אבל אין בהם צורך היום כלל אסור ולוקה כאבנים וכיוצא בהן זו היא הסכמת האחרונים ז"ל אבל מדברי רש"י ז"ל נ"ל דהוצאת כלים אע"פ שאין בהם צורך ליום כלל כל שאינו מוציא אותן לצורך מחר שרי ואף דברי הרב אלפסי ז"ל מטין כן וזה תלוי בדקדוק סוגית הגמרא וכבר כתבתי בחידושי:

« ר"ן על ביצה ד׳ ע״ב ר"ן על ביצה ו׳ ע״א »